איגנסיו מונטויה קרלוטו: מוסיקה כגשר, אמנות כהתנגדות

במהלך התהליך היצירתי, כאשר עייפות וספקות משתלטים, תמיד יש את הרגעים האלה שמחזירים את האור. במהלך חמש השנים שדרש יצירת דופלגנגר, היו פעמים שחשבתי לוותר. העומס של העבודה והחוסר וודאות אם זה יצליח הרגישו בלתי ניתנים להתמודדות. אך למרות הכל, תמיד היה משהו שהחזיר אותי למסלול. משהו כמו המוסיקה של איגנסיו מונטויה קרלוטו. הצלילים שלו היו לי למקור כוח, אנרגיה מחודשת ששימשה אותי להמשיך ולזכור לא לוותר.

מאז הרגע הראשון, איגנסיו האמין בפרויקט הזה. התמיכה הבלתי מתפשרת שלו הייתה קריטית להישאר על המסלול. למרות המרחק בינינו, הייתה חיבור עמוק וכנה—הבנה לא מדוברת שהאמנות יש לה את הכוח לעבור גבולות פיזיים, לחבר את מה שנראה רחוק זה מזה.

האלבום The Other Side, שנכתב כולו על ידי איגנסיו מונטויה קרלוטו, הוא עדות שמיעתית לחיבור שלנו דרך האמנות. קרלוס אורלנדו, שותפו, ליווה אותו בנגינת אבוב, אחד הכלים שהוסיף נופך קסום ומיוחד ליצירות. יחד הם הצליחו ליצור יצירה עוצמתית שמלווה את התערוכה באופן מושלם. מה שמעניין הוא שבעת יצירת העבודה שלי, גם השם של התערוכה היה The Other Side. האלבום נקרא כך משום שהוא שיקף את אותו רעיון: קיומו של "צד שני", מקום סמלי שכולנו ניגשים אליו דרך אמנות, מוסיקה וזיכרון. עם זאת, זמן קצר לפני פרמיירת התערוכה, השם של העבודה שונה לדופלגנגר, המייצג דואליות, את רעיון הדימויים הכפולים, השתקפויות ומה שמוסתר מול מה שגלוי. קונספט שהפך ללב של כל הפרויקט. יחד עם זאת, האלבום של איגנסיו שמר את שמו המקורי, כהד לאותו רעיון ראשוני משותף.

החלק המרתק ביותר הוא ששער האלבום The Other Side הוא למעשה אחת מהיצירות מתוך דופלגנגר. זה לא היה במקרה. היצירה, שעוצבה בקפידה רבה, הפכה לייצוג חזותי מושלם למהות התערוכה. שני העבודות, הוויזואלית והשמיעתית, מחוברות באופן אינהרנטי, כאילו הן ניזונות זו מזו, כאילו הן מדברות באותו השפה.

אבל המקריות לא נגמרת שם. משהו באמת מדהים קרה ב-5 באוגוסט, ביום פרמיירת דופלגנגר. באותו היום עצמו, השחקן איתמר אלוואס, המגלם את עדותו של איגנסיו בהצגה, הבין שלדמות שלו יש קשר הרבה יותר עמוק לסיפור של איגנסיו ממה שדמיין תחילה. ובאותו היום, איגנסיו גם גילה מי היו הוריו הביולוגיים. סוג כזה של סינכרוניות בין חיי אנשים, בין אמנות למציאות, הוא אחד מהפלאים הגדולים שהאמנות מעניקה לנו. היא לא רק מחברת אותנו בזמן, אלא מאפשרת לנו להיות עדים לרגעים עמוקים ומשתנים.

לכל פעם שאני מקשיבה לThe Other Side, אני מרגישה שיש משהו חדש לגלות. יצירותיו של איגנסיו לא רק מלוות את העבודה; הן מבעירות חיים בה, מוסיפות עומק ורגש. כל יצירה יש לה את היכולת לשנות את האווירה, להוסיף עוד שכבת משמעות לכל מה שקורה על הבמה. המוסיקה של איגנסיו היא כמו נהר שזורם כל הזמן, עם גוונים שמשתנים בכל האזנה. בכל תו אני מוצאת פרשנות חדשה, דרך חדשה להתחבר לפרויקט, לעדות ולזיכרון.

תודה, איגנסיו, על המוסיקה שלך, על הנדיבות שלך, ועל התמיכה הבלתי מתפשרת שלך. תודה על האמונה שלך בדופלגנגר, על היותך חלק ממשהו שמעבר לאישי, הפרטי, והופך לחוויה קולקטיבית. תודה על היותך הגשר בין העבר להווה, בין האמנות לזיכרון, על שלימדת אותנו שלאמנות יש את הכוח לחבר, לרפא ולחזק. והכי חשוב, תודה שעזרת לנו לעבור, עם המוסיקה שלך, לאותו "צד שני" שבו כל מה שחווינו ולמדנו הופך למשהו יוצא דופן.

ג'סיקה שרון

15-8-2024

#מוסיקה_כגשר #דופלגנגר #הקשר_בין_אמנות_לזיכרון #איגנסיו_מונטויה_קרלוטו