ציור רחב ידיים, אינסופי בהדהודו, נפתח לפנינו כחלון אל בין ערביים של זמננו. במרכז, שתי דמויות תלויות בחיבוק חוצה גבולות, פניהם מוארות באור רך אך לא טבעי. זה אינו אור כוכבים או שחר מבטיח, אלא ברק חיוור ומנוכר של מסך רחוק, אור קר השובר את חום האיחוד ביניהם.
השמיים, שבעבר היו תכלת אינסופי בעולמו של שאגאל, מתנפצים כעת לפסיפס של צבעים סוערים: סגולים חשמליים, אדומים בוערים, צהובים המעלים זיכרון של אש תעשייתית צורבת. מעליהם מרחף כינור בודד, מיתריו נמתחים כאילו הם מהדהדים את קריאת האנושות לשוב אל הנשגב.
בקצה התחתון, כפר מבצבץ מתוך הצללים, כבר לא שלו ושקט, אלא אפוף באורות מלאכותיים הטורפים את מסתורין הלילה. ובכל זאת, פה ושם, הבזקי זהב קטנים מרמזים שהתקווה מסרבת להיכחד.
ביצירה דמיונית זו, שאגאל מביט אל עולמנו, מדבר בשפתו הנשגבת על אובדן הקדושה בעידן של אורות חסרי נשמה. אך בין השברים, האור הגולה מחפש את דרכו חזרה – עדיין חי, עדיין זוהר, עדיין שלנו.
ג'סיקה שרון
Comments