הנפש המעונה בפסולת הטכנולוגיה

כבן זוגה של ג'סיקה ומי שליווה מקרוב את כל תהליך בניית גוף העבודות ולבסוף את התערוכה, אפשר לשער שיש לי מבט פנימי אל תוך נבכי העבודות ותהליך היצירה שלהן. אבל בתחושתי ולמרות הקירבה שלי לתהליך היצירה של ג'סיקה, אני לא שונה מהצופה המקרי במובן הזה שהתערוכה הזאת נוצרה במין אבולוציה משונה ועד לרגע התלכדות כל חלקי היצירה לא היה לי ברור כלל איך אמורה להיראות התערוכה הזאת.

הניסיון לצייר על זכוכית היה נראה לי בתחילה כשעשוע של אמנית עם סקרנות בריאה ואהבה לחומר, ומה שהתחיל כסוג של משחק, לאחר כחמש שנים הפך להפקה שכוללת משתתפים רבים במדיות שפרצו לחלוטין את גבולות הציור. התערוכה לא רק חולשת על מדיות ודיסציפלינות שונות אלא גם חובקת עולם, בשיתופי פעולה עם אנשים מארגנטינה ובחיבור בין אמנים מכל קצוות החברה הישראלית. זה בעיני מצביע על הייחודיות של ג'סיקה כאמנית: להיות גרנדיוזית פורצת גבולות ובו בזמן לשמור על התמימות שבעשייה האמנותית. ובכל זאת, כמי שקיבל את הפריווילגיה לצפות מהצד ומקרוב בתהליך היצירה וכמי שסיפק את חומרי הגלם ליצירה אנסה להציג כמה תובנות שעולות לי בשלבים המתקדמים של בניית התערוכה.

ישנו מתח מובנה בגוף העבודות בין הייצוג של נושא פוליטי להיפוך המוחלט שלו. ג'סיקה משחקת עם הצופה בסוג של מחבואים או משחק ניחושים ובודקת את כושר הסיבולת שלנו מול המפגש הלוך ושוב עם תמונות נוף או אבסטרקט בעלות אסתטיקה מפתה למול תמונות של זוועה, ותכנים מטרידים מאזורי קונפליקט ומלחמה, ספק בישראל ספק בארגנטינה. דבר זה בא לידי ביטוי באופן התצוגה של העבודות שמזכיר לי משחקי ילדים שבהם מסובבים אובייקטים על צירם ומגלים את הצד השני. המעבר בין כ- 150 עבודות (שהן למעשה 300 אם מוסיפים את הצד השני) בתנועת המטוטלת האובססיבית הזאת בין מצבי רגש, בין הצורך לנקוט עמדה למול סצנה מורכבת, לבין הנינוחות שבציור שהוא רק "יפה", מהדהדת אצל הצופה את הסכיזופרניה הקיומית שמוטמעת אצל כל ישראלי כחלק ממנגנון ההגנה שלנו מול המציאות הכאוטית שסביבנו.

הדואליות הזאת שקיימת בגוף העבודות מקבלת רובד נוסף בחיבור המוזר לטכנולוגיה. כמי שסיפק לג'סיקה את ה"שאריות" מקווי הייצור במפעל הטכנולוגי בו עבדתי (כל מצעי הציור, הזכוכיות והאביזרים שמשולבים בעבודות הועברו ממיכל הפסולת לידיה של ג'סיקה), אני יכול לחוש את החיבור המאולץ בין הציורים העדינים, הצבעוניים ומלאי התשוקה לבין הקרירות של האובייקטים הטכנולוגיים.

אפשר להדגים את החיבור הזה בעבודה ספציפית, בה נעשה שימוש בעדשה כסוג של מטפורה הלקוחה מעולם האופטיקה והטכנולוגיה. בעבודה, הצופה מביט בציור מיניאטורי על זכוכית, בו נראית ילדה בשמלה ורודה עומדת על רקע של חיילים. מעל הציור מונחת עדשה סדוקה כבדה. הילדה, שמביטה לעברנו מבעד לעדשה ומשחקי האור המשונים, מטעינים את סצנת האימה ברובד נוסף של הזדהות ורגש ומייצרים חווית הצצה אל עולמה הרגשי של הילדה. במבטה היא מצליחה לרכך את העדשה שמייצגת נאמנה את העולם הטכנולוגי הקר וחסר הרגש.

אבל בעדשה הספציפית הזאת מסתתר רובד נוסף. השימוש שנעשה בעולם הטכנולוגיה בעדשה זאת הוא בפיצול מקור האור לשניים, ומכאן שמה - Beam Splitter או – מפצל קרן. העדשה מחזירה חלק מקרני האור ב45- מעלות כמו מראה, וחלק מהקרניים עוברות דרכה הלאה. וכך הדימוי שעובר בעדשה מתפצל לשניים: חלק מהאור עובר וחלק מוחזר. היישום הטכנולוגי הזה בתעשייה מאפשר להשתמש במקור אור אחד עבור 2 פונקציות בו-זמנית ומשמש בדרך כלל במכשירי מדידה אופטיים.

מפצל הקרן שמפריד בינינו לבין הציור מייצר חוויה פיסיקלית ורגשית של פיצול בינינו לבין עצמנו, המהדהדת בסצנה של הילדה על רקע החיילים. למעשה נוצרים שני מצבי צפיה ביצירה: אחת שמישירה מבט לסצנה שמעבר לעדשה והשנייה שצופה בעצמנו ובחלל שסביבנו כמראה. כך הופך להיות העולם "שמבעד למראה" – הציור עצמו, בו זמנית להשתקפות שלנו.

שוב מופיע הדופלגנגר.

דוגמא נוספת לשימוש של ג'סיקה במכשור טכנולוגי היא ב"בימוי" של סיטואציה אלימה כלפי הציורים עצמם. בחלק מהעבודות, הציור עצמו נראה כקורבן שלוקח חלק בסצנת עינויים בתוך מלתעותיה של המכונה. כאקט פנים אומנותי הציורים מקבלים כאן מימד של "הציור כאובייקט" ויוצאים מגבולות הרפרזנטציה כדי לייצג את הקורבן במשחק התפקידים המוזר של האמנית. הציור חדל להיות ציור והוא עובר הנפשה של הדמויות המעונות שמופיעות בציורים. כך הזכוכית המצוירת מקבלת את תפקיד ה"נפש המעונה" בידי המכונה המייצגת את כל הרוע שבאנושות.

הבחירה להשחית את הציורים תחת ידי הטכנולוגיה אולי מאפשרת רובד נוסף של קריאה, גם אם לא מודעת לתפיסה של ג'סיקה לגבי המקום של האמנות בחברה הטכנולוגית של ימינו ואולי כביטוי אישי יותר למקום שלה עצמה בתוך עולם האמנות הישראלי.

בחלק מהעבודות הציורים נטמעים במתקני הייצור המשמשים להם כסוג של פרוטזה. יציר הכלאיים המוזר של אלומיניום אנודייז* בצבע כחול מתכתי המתוכנן בהדמיית תלת מימד ומיוצר בטכנולוגיית כרסום בחיבור עם זכוכית לעיתים שבורה שעליה דימויי דיוקנאות שבריריים או נוף, היא אופציה נוספת להנפשת הציורים שמציעה ג'סיקה. החיבור המוזר הזה בין המתכת הטכנולוגית והקשה לבין הציור השברירי תרתי משמע אינו יכול ליצר דבר קוהרנטי, לא ברמה החומרית, הוויזואלית או הערכית. אבל ג'סיקה מאלצת את הדברים האלה להתחבר וכתוצאה מהמפגש הזה העבודה נטענת במתח אדיר.

זה לוקח אותי לציור חביב במיוחד על ג'סיקה: "השגרירים" של האנס הולביין בו נראים אנשי הידע והכוח של הקידמה מדגמנים את מיטב הטכנולוגיה באותה תקופה, כשגולגולת מרוחה על קידמת החלל ומטעינה את כל הטוב הזה באימה.

כמי שעבד עם המכשירים וחווה את שני העולמות – האמנותי והטכנולוגי, החיבור הזה בעבודות מעורר בי תחושת אי-נוחות ברובד העמוק ביותר. לא רק בתחושה האישית סובייקטיבית אלא גם כאמירה קולקטיבית ומטפורית למציאות החברתית בישראל: זה מזכיר לי את הדיסוננס בין הרצון שלנו להצטייר כאומת היי-טק הבוטחת בקדמה ובטכנולוגיה, אל מול המציאות הכאוטית והשברירית שמקשה מאוד להגשים את החזון הזה, כפי שזה נראה במיוחד מאז ינואר 2023. מצד אחד אנחנו עסוקים כל העת בלשדר כוח וחוסן כלפי חוץ בדמות הטכנולוגיה והתעשייה ומצד שני הנפש שלנו שבורה מבפנים כמו עבודות הזכוכית.

העבודות לא מציעות שום פתרון אלא רק מצביעות על הבעיה תוך דחיפת האצבע אל תוך הפצע. מי שממש מתאמץ יכול אולי למצוא שביב של אופטימיות במבט של הילדה בשמלה הורודה, בצבעים החמים ומלאי התשוקה, גם כשהם מופיעים כייצוג של אימה וסבל אנושי, ואולי בחלק מהעבודות בהן מופיעות פתאום דמויות הרואיות שמתנגדות ונלחמות באי הצדק שסביבן. הזכוכית, אולי כמטפורה לחוסן האישי והחברתי שלנו, באותה מידה שהיא שבירה ושקופה, מסוגלת לשאת על עצמה את כל כובד המורכבות של חיינו דרך הציורים של ג'סיקה, ומשני הצדדים שלה.

*שכבה של אלומיניום אוקסיד שנוצרת בתהליך אלקטרוכימי ע"ג חלקי אלומיניום. לציפוי עמידות גבוהה בפני שחיקה, עמידות אנטי קורוזיבית טובה ובידוד חשמלי למתח גבוה בטמפרטורות גבוהות.