הכלכלה הארגנטינאית קרסה לתוך עצמה ב-2001 לאחר תהליך שנמשך 25 שנה בהן התמסדה השחיתות השלטונית מאז שלטון הדיקטטורים. מה שקרה למי שהייתה אחת המדינות העשירות בעולם זה מה שמחכה לישראל בקצה המדרון החלקלק שהיא צועדת בו. ההשוואה בין המשבר הכלכלי של ארגנטינה ב-2001 למשבר הכלכלי של ישראל ב-2024 חושפת קווי דמיון וגם הבדלים משמעותיים באופן ההתמודדות. ארגנטינה חוותה קריסה פיננסית משמעותית, המאופיינת בפיחות במטבע ובאובדן אמון במערכת הפיננסית. המשבר החריף את אי השוויון החברתי, והוביל לעלייה משמעותית בשיעורי העוני והאבטלה. נראה שישראל צועדת באותו נתיב של ירידה ביציבות הפיננסית אולם בעוד שבארגנטינה צעדי הצנע שהופעלו כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי גרמו לתסיסה חברתית מסיבית, שהתבטאה בהפגנות המוניות ולעתים אלימות, חבטות בסירים וביזה, נראה שבישראל, למרות מחאה חסרת תקדים נגד ההפיכה המשטרית, ישנן עכבות שמקשות על סחיפת ההמונים לכדי מחאה שתוביל להחלפת השלטון.
בשתי המדינות, המשברים מביאים לחוסר אמון עמוק בממשלה ובמוסדות הפוליטיים. אולם היה רגע אחד בארגנטינה שהצית את יציאת ההמונים לרחובות: בשיאו של המשבר הכלכלי-פוליטי, הנשיא פרננדו דה לה רואה הכריז על עוצר וכינון של שלטון צבאי במדינה. זה היה יותר מדי בשביל עם שדימם כל כך הרבה שנים כתוצאה מדיקטטורה של חונטה צבאית. לקח רק יומיים של מחאה המונית כדי לגרום לנשיא להודיע על התפטרותו ולהימלט מהמדינה. אבל החברה בישראל, שאינה נושאת על עצמה צלקות של דיקטטורה, חסרה את החושים החדים לזהות אותה כשהיא מתקרבת ולהגיב בהתאם.
המשבר של 2001 בארגנטינה התרחש בהקשר אחר, בסימן גלובליזציה ומדיניות ניאו-ליברלית, בעוד שהמשבר של 2024 בישראל מתרחש תחת מתחים גיאופוליטיים אחרים. לארגנטינה ב-2001 היתה כלכלה פחות מגוונת, שתלויה בייצוא חקלאי. מסיבה זו היא נאלצה לבקש סיוע מספר פעמים מקרן המטבע בתנאים מחמירים. לעומת זאת, הכלכלה הישראלית ב-2024, שמבוססת על ייצוא טכנולוגיות לשווקים העולמיים, עדיין חזקה יותר, אבל מעמדה ויסודותיה מתערערים על רקע הניהול הכושל ממנו מזהירים סוכנויות הדירוג והבנקים הבין-לאומיים.
גל המחאה הנרחב בארגנטינה של 2001 שינה באופן קיצוני את הנוף הפוליטי ובמקביל, משבר האמון שנוצר בין החברה למדינה הביא דווקא ללכידות ולסולידריות חברתית. בישראל השבטית שבה גיוון מגזרי רחב נראה שהלכידות החברתית מתפוררת אל מול העמקת הפערים החברתיים ואי השוויון.
לחברה הארגנטינאית יש היסטוריה ארוכה של אקטיביזם חברתי ופוליטי. מהמחאות המסיביות בתקופת הדיקטטורה הצבאית ועד להפגנות עם הסירים של 2001, הארגנטינאים הפגינו יכולת יוצאת דופן להתארגן ולהתגייס נגד עוולות וניהול כושל של הממשלה. רוח זו של התנגדות ומאבק נטועה בזיכרון הקולקטיבי של המדינה, שבו מחאה נתפסת לא רק כזכות, אלא כחובה אזרחית. התרבות של לא לשתוק ולדרוש שינויים אפשרה לחברה הארגנטינאית, למרות משברים, להפעיל לחץ על הרשויות גם בעיצומו של משבר כלכלי הרסני. זה גם מה שסייע לחברה לשקם את עצמה בשנים שאחרי הדיקטטורה הצבאית הרצחנית.
החברה הישראלית, למרות ואולי בגלל ההיסטוריה של מאבק והישרדות בסביבה עוינת, מגלה נטייה שמרנית וזהירה יותר בתגובתה למשברים כלכליים. מחאה נתפסת כגורם שמערער את היציבות וה"אחדות" המיוחלת בתקופת מלחמה, אבל שתיקתם של ארגוני המחאה מעודדת את המשך הניהול הפוליטי הכושל ולהידרדרות ההדרגתית בכלכלה. האמון הציבורי ביכולת השלטון לצלוח את המשברים גדול יותר, והבערה הפנימית הנדרשת למחאה ספונטנית המונית לא נדלקת.
מה ישראל יכולה ללמוד מארגנטינה בהקשר של המחאה? ההתגייסות האזרחית למחאה וגם לתמיכה האזרחית מאז ה-7 לאוקטובר מוכיחה לנו שהחברה הישראלית, לפחות בחלקה מסוגלת ללמד את עצמה להגיב לעוולות מצד השלטון. נקודת התורפה של המחאה כאן היא שהיא לא מצליחה להתגבר על מכונת הרעל ולגייס אליה את רוב, אם לא כל העם כדוגמת ארגנטינה. מה שאפיין את המחאה שם בשונה מישראל היא התגייסות מוחלטת של כל העם מקצה לקצה: סטודנטים, איגודי עובדים, פועלים, חקלאים ומעמד הביניים. החברה הדמוקרטית-ליברלית בישראל הולכת ומאבדת את אחיזתה בכל מוקדי הכוח וההשפעה במדינה: חינוך, תקשורת, כלכלה והמגזר הציבורי.
לפני שמגיעים לנקודת האל-חזור, זה הזמן להתייצב למחאה אזרחית נרחבת שלא מסתפקת בדרישה לעסקת חטופים (דרישה חשובה, אבל חלקית). ההיסטוריה הארגנטינאית מראה שיציאת המונים לרחובות יכולה לעצור טנקים ולהפיל ממשלות. כאומת הסטרט-אפ אנו מצליחים בענק במקום שמדינות כארגנטינה נכשלות בזכות רוח היזמות המדהימה שלנו. אם נוכל לתרגם את היכולות האלה למחאה היא תצבור תאוצה ותוביל לשינוי. עלינו רק להתעורר.
טור דעה שהתפרסם בעיתון הארץ.
לינק לפרסום באתר הארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-22/ty-article-opinion/.premium/00000191-79b8-
Comments