דופלגנגר (כפיל) הוא מושג עשיר ורב-ממדי המשלב היבטים מיתולוגיים, ספרותיים, פסיכולוגיים ותרבותיים. המונח מתייחס לדמות כפילה או כפיל רפאים של אדם חי, דמות מסתורית המשקפת את התכונות האפלות של הגיבור. ראיית דופלגנגר היא תופעה אופטית מוכרת הנובעת מחוויות קיצוניות או לחץ נפשי.
"ספר שאינו מכיל את האנטי־ספר שלו נחשב בלתי-שלם. " חורחה לואיס בורחס
ג'סיקה שרון נולדה בארגנטינה ומתגוררת בישראל כ22- שנים. נפגשנו במחלקה לאמנות בבצלאל, בה אני משמש כמרצה, והקשר נמשך מאז. שרון הרשימה אותי ביכולתה לשלב בין תכונותיו המיידיות והמפתות של הציור לבין המתחים שבין הצדדים הפיוטיים של עבודתה ואלה הפוליטיים, היא עדיין עושה זאת.
שרון משלבת בין תרבות אקטואלית ואמנות, אירועי היומיום כפי שהם ניבטים בדימוי שמושך את תשומת ליבה בעיתון, וזיכרונות מתקופת ילדותה, בתקופת הדיקטטורה בארגנטינה. ציוריה, לעיתים קרובות קטנים, כמו תכשיט, כמעט, אבל נוכחותם כבדת המשקל טעונה באכזריותם של בני האדם, או בדימויים של נשים וגברים שנחטפו ועונו על ידי משטר מאיים. ולעיתים אלה ציורי נופים, אבל לעולם אי אפשר לבטוח בנופים, כי הם עשויים להכיל שלדים של אנשים, שנזרקו אל מותם ממטוסים בלילה, אל היעלמות נוראית באותה תקופה אפלה.
היבט נוסף שמעסיק את עבודתה של שרון, אשר הופיע כבר בתערוכתה הקודמת ב,2019- בגלריה אברהם הוסטל בת״א, הוא השימוש ב "גוף האישה כסוג של תעמולה. התקשורת משתמשת בנשים ככלי לביסוס תרבות פטריארכלית שמטרתה לשמר את מעמד הגברים בחברה ואת מקומה של האישה כפאסיבית וחלשה". בטקסט התערוכה אומרת שרון: "בשנות ה80- וה90- היינו צופים בתוכניות טלוויזיה בפריים-טיים שהציגו נשים כאובייקטים מיניים. החפצה הייתה סוג של בידור, הדמויות הנשיות איכשהו תמיד היו מעורבות באלימות או אירוטיקה ומין..."
כשאני חושב על היחס בין האמנות של שרון לבין הנושאים והאובייקטים הרב-גוניים שממלאים את עבודתה, אני פוגש בתיאבון החזותי השופע שלה, ואת היותה אחת האמניות הפוריות שאני מכיר. כך גם, נקודת מבטה הייחודית של ג'סיקה על הזמן, אותו היא מתארת כחוויה של דואליות מתמדת.
היא מבססת את תערוכתה על סימולטניות של התרחשויות ויוצרת מעבדה שבה הדינמיות של תהליכי שינוי, גם של אור וחומר, היא חלק מתהליך היצירה האלכימי. את חלק מציוריה הדו-ממדיים על זכוכיות היא מעבירה במכונה אותה תכננה, אשר שוברת אותם בתוכה. תהליכי שבירה אלה לדבריה הם אירוע משמעותי מנקודת מבט אמנותית ופילוסופית. השבירה היא מקום ליצירת אמנות חדשה; היא יכולה גם להתפרש גם כשינוי ולאו דווקא כהרס, או, אם להשתמש בגישה הדקונסטרוקטיביסטית, פעולה זו מטילה ספק ביציבות המשמעות ובתפיסה המושגית את שלמותה של יצירת האמנות.
פעולות (פרקטיקות) נוספות שהיא מרבה להפעיל הן מחיקה, צביעה מחדש והנחת לכלוך. בפעולות אלו היא רואה חלק מתהליכי השינוי שהעבודות עוברות, אך לתוכן מוטמעים גם רבדים סמויים יותר. אלה נובעים כאמור גם מזיכרונותיה ומחוויותיה בתקופת משטר החונטה בארגנטינה, בתקופת ׳המלחמה המלוכלכת׳ והטרור. כאן, ללכלוך ולדואליות המלווה אותה תדיר יש משמעות מרובדת. בתערוכה מציגה שרון מדיות שונות המשוכלות זו בזו, בהן חפצים, פסלים, ציורים וכלי תצוגה שונים שהיא פיתחה.
חלק מהעבודות נועדו להתבוננות מצדדים שונים, בציורי הזכוכית לדוגמה, יש הבדל בין הצד הצבוע והחשוף, ובין הצד האחורי, בו ניתן להביט דרך הזכוכית אל השכבה הראשונה והפנימית של הציור. ריבוד זה חושף את המתח שבין הגלוי והנגלה, ואת הקסם שבהופעה וההיעלמות של הדימויים. בחללו של תיאטרון יפו נגלה עולם פנימי שהופך את הכניסה אליו לחוויה רווית מסתורין המעניקה תחושת זמן עמוקה. שרון מזמינה את המבקרים בתערוכתה לשוטט בחלל, לקחת בו חלק, לגעת, לאפשר לאווירה של המקום, על צלליו והאור החודר אליו, להרחיב את המפגש עם האמנות, עם הציורים, הטקסטים והתיאטרליות המהפנטת.
Comments